החלטה בתיק ת"א 3119-09

שבתי ועיינתי בבקשת המבקשת (התובעת) להתנות את המשך הדיון ב-"בקשה לדחיית התביעה" שהגישה המשיבה (הנתבעת) בתשלום הוצאות שפסקתי לטובת המבקשת בהחלטתי מיום 15.3.11. עוד היא מבקשת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. לאחר עיון חוזר כאמור, איני רואה לשנות מהחלטתי מיום 21.6.11 הדוחה את הבקשה.

ב"כ המבקשת לא הצביעו על כל מקור משפטי - מן החוק או מן ההלכה הפסוקה - לבקשה, ולא הביאו לה כל תימוכין. עיון בתקנות סדרי הדין השונות מלמד, כי אלה מחייבות הפקדת ערבון או ערובה בהליכי ערעור בלבד (ראו תקנות 433-427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות) בנוגע לערעור; תקנה 404 לתקנות בנוגע לבקשה לרשות ערעור; תקנה 6 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984 בנוגע לבקשה לדיון נוסף). לעומת זאת, נקיטת הליך שיפוטי בערכאה ראשונה אינו כרוך, ככלל, בהפקדת ערבון (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 750 (מהדורה תשיעית, 2007)). כאשר מדובר בתובענה המתבררת בערכאה ראשונה, מאפשרות התקנות להתנות את המשך בירורה של התובענה במתן ערובה או בתשלום הוצאות על ידי התובע בלבד. כך, תקנה 519 לתקנות מסמיכה את בית המשפט או הרשם, "אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"; תקנה 155 קובעת כי מקום ש- "הופסקה תובענה, והוגשה תובענה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה, לפני תשלום ההוצאות על התובענה שהופסקה, רשאי בית המשפט, אם נראה לו הדבר, לצוות על עיכוב התובענה החדשה עד לאחר תשלום ההוצאות כאמור"; ותקנה 201 לתקנות מאפשרת לבית המשפט לבטל החלטה שניתנה על פי צד אחד "בתנאים שייראו לו", לרבות תנאים בדבר הוצאות או מתן ערובה. לנוכח מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות ועל מנת שלא לפגוע בה או להצר אותה, נעשה השימוש בתקנה 519 לתקנות במקרים חריגים בלבד, כאשר הכלל הוא כי בית המשפט לא יחייב תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע מחמת עוניו של התובע בלבד (ראו דבריו של כבוד השופט ש' לוין ב-רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)).

בדב"ע (ארצי) נג/174-3 יוספוף נ' אלום רם בע"מ, פד"ע כו 418, 421 (1993) התייחס בית הדין הארצי לעבודה לשאלת התניית המשך הדיון בתובענה בתשלום הוצאות. באותו מקרה חויב התובע בתשלום הוצאות כתנאי להמשך הדיון לאחר שדיון שנקבע לא התקיים עקב אי התייצבותו של ב"כ התובע. בית הדין קבע, כי "מבחינת מדיניות שיפוטית הכלל הוא, כי אין להתנות המשך דיון בתשלום הוצאות. זאת, משום שהטלת הוצאות משפט נועדה לפצות בעל דין על נזק כספי שנגרם לו בגלל מחדל של בעל דין האחר, ולא לפגוע בזכותו של זה האחרון להתדיין. עם זאת, במקרים מסוימים יש להעניק לשופט את שיקול הדעת להתנות את המשך הדיון בתשלום הוצאות משפט שנפסקו באותו הליך. מדובר במקרים שבהם המחדל של בעל הדין, שנגדו נפסקו ההוצאות, מעורר ספק באשר לכוונתו להמשיך ולהתדיין, ו/או כאשר יש חשש שבלא תשלום הוצאות עלול בעל הדין לחזור על מחדלו. שיקול הדעת המוענק לבית-הדין מיועד, איפוא, למנוע מקרים - כמו זה שלפנינו - כאשר קיים חשש כי בעל הדין או בא-כוחו יחזור על התנהגות בלתי אחראית ולא יופיע גם לדיון הבא" (ראו גם ההחלטה ב-דב"ע 9-431/97 באום נ' ברזילי, מיום 23.12.97 (להלן: ענין באום), המפנה לדברים אלה). ואכן, עיון בפסיקה מראה, כי בתי המשפט נוטים להתנות את המשך בירורה של תובענה בתשלום הוצאות או במתן ערובה כאשר הדבר נחוץ לשם הבטחת המשך קיומו התקין של ההליך, ולא לשם עצם אכיפת ביצוע החיוב בהוצאות. אך מובן הוא, כי כאשר מדובר בנתבע, שלא יזם את ההליך אלא "נכפה" להתדיין, חל כלל זה במשנה תוקף. כך, למשל, ב-תמ"ש 43310/00 פלונית נ' פלוני, מיום 21.3.02, חייב בית המשפט את התובעים בתשלום הוצאות כתנאי להמשך ניהול התיק לאחר שלא התייצבו לדיון הוכחות שנקבע; ב-ע"א 3264/02 דוידי נ' סויטאת, בהחלטה מיום 5.11.02, התנה רשם בית המשפט העליון את המשך בירורו של הערעור בתשלום הוצאות בשל אי הפקדת עירבון; ב-ע"א (ב"ש) 1067/06 אליאס נ' עמיגור, בהחלטה מיום 22.4.07, חייב בית המשפט את המערער בתשלום הוצאות בשל פגמים שנפלו בכתבי הטענות שהגיש כתנאי להמשך הטיפול בערעור. ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון; ב-ת.א. (מחוזי י-ם) 7010/05 רס.אא. יזמות והשקעות בע"מ נ' כהן, בהחלטה מיום 3.10.07, התנה בית המשפט את המשך ההליכים, בין היתר, בתשלום הוצאות על ידי הנתבעים בתביעה העיקרית (והתובעים בתביעה שכנגד) בשל "בזבוזם", כלשונו של בית המשפט, של שני מועדי הוכחות שנקבעו עקב מחדליהם.

במקרה דנן, מבקשת המבקשת להתנות את המשך בירורה של בקשת המשיבה לדחיית התביעה בתשלום ההוצאות שנפסקו לזכותה על ידי המשיבה, שהיא הנתבעת. זאת, לא לשם הבטחת המשכו התקין של ההליך, אלא לצורך אכיפת החיוב, לאחר שהמשיבה הודיעה שלא תישא בו. ברגיל, האכסניה לאכיפת חיוב שנקבע על ידי בית משפט היא לשכת ההוצאה לפועל. בית המשפט אינו עוסק בהבטחת קיומן של קביעותיו ואינו נוהג לשים עצמו מוציא לפועל של החלטותיו. גבייתו של חיוב כספי, כמו גם דיון בבקשה בטענת "פרעתי" על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, מתבצעים על ידי לשכת ההוצאה לפועל ובמסגרתה. כפי שנקבע בדב"ע (ארצי) נא/12-2 רוזנטל נ' חברת שמירה ובטחון בע"מ, פד"ע כג(1) 281, 282 (1991): "קיימת חלוקת סמכויות ברורה ומוגדרת בין בתי המשפט (ובית הדין לעבודה בכלל זה) לבין ההוצאה לפועל:ו כשם שאין להתנות הגשת ערעור ברשות או בזכות, בתשלום הסכום שנפסק בערכאה הדיונית, וכשם שאין להעלות על הדעת שבית משפט יחליט שאם נתבע לא ישלם הוצאות, יינתן פסק דין נגדו מבלי לקיים הליכי משפט כסדרם והלכתם - כך אין להטיל על התובע, שאינו משלם הוצאות שנפסקו נגדו בהליכי ביניים קודמים, לשלם הוצאות אלה כתנאי מוקדם לשמיעת תביעתו" (ראו גם ההחלטה ב- ענין באום לעיל, המפנה למובאה זו). בעניינו, כאמור, לא הביאה המבקשת כל טעם לחרוג מכלל זה.

על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה לעיון מחדש נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת ב"כ המשיבה בגין בקשה זו בסך של 1,500 ש"ח.

המבקשת תשיב לבקשה לדחיה על הסף תוך 21 ימים, וימי הפגרה בכלל זה.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"א, 14 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

המזכירות תישלח העתקים לבאי כוח הצדדים.